ואנו ממשיכים במסע… יום שלישי – פעמיים כי טוב, קנטטה מס. 3.

ומאחר והעברתי את הכתיבה לבלוג שלי באתר, אני חשה צורך וחובה (חובה שהיא זכות? זכות שהיא חובה?) לכתוב קצת על הקנטטה, לשלוח גם קישור לתוים, ובכלל להרחיב אינפורמציה – שלא תגידו שלא אמרתי…

Ach Gott, wie manches Herzeleid,

אח, אלוהי, כמה כאב לב. קנטטה דתית, הולחנה בלייפציג בשלהי 1724, ובוצעה לראשונה ב- 14.1.1725

הקנטטה מבוססת על כורל שהולחן בשנת 1587, כנראה על ידי מרטין מולר (MOLLER).

תזמור: קרן, טרומבון, 2  אבובי ד’אמורה, 2 כינורות, ויולה, ב.ק.

4 סולנים – SATB ומקהלה ב- 4 קולות.

מידע מלא על הקנטטה: http://www.bach-cantatas.com/BWV3.htm

תוים של הקנטטה: http://imslp.org/wiki/Ach_Gott,_wie_manches_Herzeleid,_BWV_3_%28Bach,_Johann_Sebastian%29

ועכשיו לביצוע:

חיפוש ביוטיוב לא העלה הרבה ביצועים מלאים – אבל חיפוש אינטנסיבי יותר הניב הקלטה מעולה (לדעתי) מחולקת לחלקים – של ידידנו גרדינר ומקהלת מונטוורדי.

אז הנה לפניכם, מקווה שתהנו. עבורי הקנטטה הזו היתה תגלית חדשה הבוקר, משום שמעולם באמת לא ישבתי והאזנתי לה עם הפרטיטורה.

הפתיחה: עם התפקידים הנפלאים של האבובים (התפקיד של המקהלה נפלא גם כן…שלא תבינו לא נכון, אבל בכל זאת, אינסטרומנטליסטית בדם אנוכי):

http://www.youtube.com/watch?v=B8H_YZ3_v_Y

רצ’יטטיב:

http://www.youtube.com/watch?v=J95G6dzBvN0&feature=endscreen&NR=1

אריה נפלאה לבאס:

http://www.youtube.com/watch?NR=1&feature=endscreen&v=u99fDlupAe4

רצ’יטטיב (טנור):

http://www.youtube.com/watch?NR=1&feature=endscreen&v=NTYzCQiK-9Y

דואט לסופראן ואלט, 2 אבובים, מיתרים וב.ק. אולי אחד הקטעים היפים ביותר בקנטטה (לעניות דעתי):

http://www.youtube.com/watch?NR=1&feature=endscreen&v=ZGq3JZlT_nc

וכורל הסיום:

http://www.youtube.com/watch?v=e70eSTEPDUo&feature=relmfu

מחשבות בעקבות שעה וחצי (נו, בשביל מה המציאו את שבת בבוקר) של אימון קצת אחר מזה שאני רגילה. הבעיה – אני מודעת מידי – וצריכה באמת לכבות הרגלים…אז חשבתי שאולי יהיה נחמד לשתף פה בתהליך הלמידה, כולל התסכולים שבדרך, כולל המאבקים באגו… אולי יעזור לכל התלמידים שלי להכניס קצת מודעות ורפלקסיה לעשייה שלהם ואולי ילמד אותי עוד משהו על עצמי ובכלל, ויעזור לי בהוראה שלי.

אז ככה – בניית אקורדים בתוך סולם…דרגה ראשונה, שניה וכו תוך שימוש בצלילים הטבעיים של הסולם הנתון…אחרי כמה תרגולים (עד ארבעה במולים ודיאזים) – אני מגלה שהעבודה לא אפקטיבית באמת – כי אני עובדת דרך האצבעות – לא דרך האוזן…ואפילו, בעצם, גם בלי שיהיו לי תוים – דרך העיניים, מדמיינת את המיקום של הצלילים בחמשה… ואז מה שקורה אני למדתי בעל פה מעברי אצבעות…וכאילו האוזן לא ממש שותפה – כי אני לא מכריחה אותה להיות שותפה…ניכר שהאצבעות שלי יותר מיומנות מהאוזניים…אמא’לה, תגלית מעניינת (והאמת, לא כל כך מפתיע…אם חושבים על זה…).

וכל הפואנטה בג’אז זה שהאוזניים תעבודנה כל הזמן -ותעברנה מסר ברור למוח – אני במקום X, במרחק Y מהטוניקה בין אם הזמנית או הקבועה, וזה מאפשר לי וכו..אז עצרתי – וחיפשתי פתרון, איך אני דואגת לזה שחלקים מסוימים במוח ולא אחרים יהיו שותפים לאימון – על מנת שארויח ממנו את מה שאני אמורה?

פתרון ראשון – חיווט אחר של המוח – הווה אומר: חיבור של האצבעות, המנענעים שלי, לשם אחר – לא לשמות התוים – כי אם למבנה האקורד. אז כתבתי לי בגדול את שמות האקורדים (השם הגנרי – לא הספציפי), וניגנתי כשאני מתבוננת בשם האקורד (מינור, מג’ור 7 וכו) בזמן שאני מנגנת אותו…פשוט (לא פשוט) להכניס אותו למוח מכיוון אחר – שלא יתחבר לברירת המחדל שיש לי לגביו כבר שם, אלא יילמד מחדש.

זה עבד…אבל אז תהיתי כמה זמן זה יחזיק מעמד – זאת אומרת – כמה זמן בין תרגול כזה לבא אני יכולה להרשות לעצמי, מבלי שאצטרך לעבור את התהליך הזה שוב…הווה אומר – כמה אני צריכה לעבוד על מנת להביס את הרגלי החשיבה (או האי חשיבה) הישנים שלי.

פתרון שני – או דרך להעצים את ההשתלטות של האוזן על התודעה ההרמונית שלי ולא של העיניים או האצבעות – היה לקחת חלילית באצבועים אחרים – . מי שלא יודע חלילית היא כלי שמאלץ אותנו ללמוד סט של אצבועים אחרים לכל כלי – קלרינט וחצוצר הלמשל – הם כלים טרנספוזיטוריים שהנגנים שלהם מדברים על הצלילים שהם מנגנים ומתיחסים אליהם באופן יחסי לכלי – הווה אומר – קלרינט בסי במול – כשמנגנים דו (והנגן חושב שהוא מנגן דו) – יוצר סי במול. בחלילית – ישנן חליליות בדו, בפרה, בפ הובסול. כשנגן מנגן פה בחלילית בדו – הוא חושב על זה כפה – זאת אומרת שיש לנו 4 מערכי איצבוע שונים …הווה אומר – אנחנו עושים טרינספוז תמייד בראש…אז החלטתי לעבור עם האקורדים הללו על כל החליליות השונות לסירוגין – כדי לא לאפשר לעצמי ללמוד בעל פה איצבועים – והלכריח את האוזן שלי כל הזמן לשפוט – אם אני במקום הנכון או לא.

אביעד שטיר: אני חושב שהדרך היחידה זה לעשות תרגילים בשמיעה בנפרד מתרגילי הנגינה. לקחת יצירה פשוטה – אפילו שיר של נעמי שמר – ולנסות לגלות את ההרמוניה שלה. אחרי שאת מצליחה בכאלה, לעבור ליצירות עם הרמוניה מורכבת יותר.

דרורה: כן ולא אביעד, כשיש לך כלי שהקשר בין המיקום של הצליל היחיד למערך הצילים שלו – הוא מקרי…יש בעיה נוספת. במקלדת יש משהו מאד הגיוני. הצלילים ממוקמים במקום שהם “אמורים” להיות בהם – ולכן, אפילו אני, שאני לא פסנתרנית בשום צורה – אני יכולה לנגן הרמוניות בלי בעיה במקלדת..פשוט האצבעות הולכות למקום שבו אני מרגישה שהצליל נמצא…בכלי נשיפה אין ממש קשר בין מיקום האיצבועים למקום היחסי של הצלילץץץסי במול, לדוגמא, בחלילית סופראן – ממוקם בכלל בין פה וסול (מבחינת הגיון האצבוע), ולא איפה שהוא צריך להיות..ולכן אני חייבת לאמן את השמיעה בקורולציה לכלי.

אביעד שטיר: נכון, אלה פשוט מיומנויות שונות. אני חושב שצריך לטפח כל אחת בנפרד, כי בג’אז כולן נחוצות בבת אחת.

דרורה: אין לי בעיה שאני לא שומעת את ההרמוניה מבחינת איך המלודיה מבקשת להתהרמן, יש לי בעיה לעשות את החיבור המיידי לאצבעות,  אני מסכימה שצריך לטפח כל אחת בנפרד – אבל על הכלי שעליו אני רוצה לבצע.

יש עניין נוסף – כשהאיצבועים מסתבכים (נסו לנגן סי מג’ור על חלילית סופראן) – אז יש נטייה שוב למוח לנדוד ולעבוד לפי הקשיים של האיצבוע..אני מסה למצוא דרך להתגבר על המשוכה הזאת ולהבין מה קורה שם.

בינתיים – בגדול – זה משהו שכולנו יודעים – להתאמן על המעברים מספיק לאט, תוך מודעות מוחלטת, קצת כמו יוגה…עד שהמוח קולט לא את העובדה שעברתי מצליל א לצליל ב, אלא את התנועה עצמה…וזוכר אותה.

לאחר כמה שעות ניגשתי שוב לבדוק אם מה שניסיתי הבוקר הצליח להטמע ולו קצת. החדשות הטובות: הצליח. החדשות הפחות טובות: רק קצת. ניסיתי לעשות דברים הפוכים…לקחתי סונטה שאני מכירה היטב, הנדל סול מינור לחלילית – פרק ראשון – למי שתוהה, סונטה שאני מכירה בעל פה מתוך שינה גם את כל המהלכים ההרמוניים שלה – והחלטתי לנסות לנגן את קו הבס שלה בצורה דומה – שבירת אקורדים על דרגות טבעיות לסולם -
ולסמן לעצמי מה מתאים ומה לא…מה היה במקור ומה לא.

זה היה תהליך מעניין שהפשיט את הסונטה הזו עוד יותר ובסופו של דבר הרגיע אותי – משום שמסתבר שכשאני מכירה משהו לפני ולפנים – המארג ההרמוני ברור לי ומניח לי לצאת ממנו ולחזור אליו בקלות…רק מה, פה עניין התהליך – את הסונטה הזו למדתי דרך העיניים…גם את הליווי, בעצם, למדתי קודם כל דרך העיניים.

המסקנה העיקרית מיום התרגול הג’אזי הראשן – הוא שאני צריכה לנטרל את העיניים ולסמוך על האוזניים – אני צריכה ליצור יותר אסוציאציות לצבע שאני שומעת ולקשר אותו רעיונית לדברים..כדי שהם תהיינה פעילות גם בתהליך הלמידה עצמו.

אני שוקלת (בעצם, כבר שקלתי והחלטתי בחיוב), לרכז מן יומן מסע אישי שלי אל הג’אז, לתעד את התהליכים הקוגניטיביים שאני עובדת תוך כדי, פשוט משום שיש פה הזדמנות להחשף למה שקורה לנו כתלמידים ועם מה, בנוסף לחומר הלימוד, עם מה אנחנו מתמודדים בדרכנו אל מחוז חפצנו.

Jacob Van Eyck’s collection Der Fluyten Lust-hoff is one of the most important collections we recorder players have. In this item I would like to write about one of the more popular pieces “The English Nightingale”.

The entire collection of pieces can be found here , on page 34.

As most of the pieces in his book, the Nightingale is a set of divisions on a theme, getting more and more elaborate as we progress to one from another.

The Nightingale is “English”, since the tune appears in English songbooks of the 1630′s.

For anyone interested to learn about Jacob van Eyck himself, I recommend deeply the site of the fantastic researcher Thiemo Wind, who is undoubtedly the most important scholar dealing with van Eyck’s music – here .

Jacob van Eyck (ca. 1590 – 26 March 1657) was a Dutch nobleman  and musician. He was especially known as a carillon player, expert in bell casting and tuning, organist, recorder player and composer.

Van Eyck was born blind into a noble family in the small town of Heusden. In 1625 he left home and became carillon player of the Dom tower of Utrecht,  in 1628 he became the Director of the Carillons of Utrecht.

Rene Descartes and other  scientists praised his knowledge of acoustics, bell casting and tuning and bell players came to Utrecht to study with him. He died in Utrecht.

Jacob van Eyck composed the Der Fluyten Lust-hof ( The Flute’s Pleasure Garden). Editions of this work appeared in 1644, 1646, 1649, 1654, and 1656. Der Fluyten Lust-hof is a very extensive collection of about 140 melodies, each with a number of diminutions or  variations, for solo soprano recorder.

Der Fluyten Lust-hof remains the largest work for a solo wind instrument in European history.

When going through youtube and seeking a nice perfromance of the piece, I came across this exceptionaly musical Dutch girl:

Lucie Horsch

Another rather delightful performance I found was this one:

I am sure that if we ask any professional recorder player to list his favorite recorder sonatas, at least one of them will be one of the 6 sonatas by Francesco Barsanti.  I might even guess that either the C major sonata, or the g minor one are on the top list..but that is realy because I love them so much…

Every recorder player is happy to find original repertoire for his (her) instrument, and once we come to a great source of fantastic music, well…how satisfied are we?

A littls bit about Barsanti himself:

Francersco Barsanti was born in Lucca which is situated in beautiful Tuscany in 1690.  In 1708, when he reached the age of 18, he travelled to Padova, intending to study law but having attended several concerts there, he decided to dedicate his life to music.

By a few sources he is said to have moved to London in 1714. There are several opinnions in regard to when exactly Barsanti was in England. Enrico Careri reports in his book: “Francesco Geminiani, 1687-1782“  that both Francescos travelled together to England from Lucca in 1714. In the book “The Eloquent Oboe: A History of the Hautboy 1640-1760” by Bruce Haynes it is claimed that “According to Hawkins (John Hawkins who wrote in the 19th century the “General History of the Science and Practice of Music“), Barsanti was active in England since that year. Hawkins wrote that Barsanti played in the London opera for many years before moving to Edinburgh in the 1730′s. Yet there are conflicting reports on Barsanti’s career. Bernardini noted that he was the principal hautboy player in Bologna 1717-1735, when he moved to Edinburgh. He was also reported in Lucca in 1735.

What we do know for sure is that in 1735, Barsanti decided to leave London, the city which had provided him with so much prosperity, and marry a woman of the Scottish aristocracy—the society of whom would eventually aid him in the publication of a modest repertoire.

Joseph Harris in his fantastic book “The Ballad and its Oral Literature“ reports that Barsanti together with William McGibbon belonged to a small group of composers in Edinburg who wanted to develop a new musical style, known as the “Scots drawing room style” by refining old scottish melodies with European harmonies.

Later on  he returned to London once again, but this time, performed as a violist.

After he had performed for years in divers London theatres, Barsanti suddenly died, in 1772, in an impoverished and destitute condition.

Repertoire:

• 6 Sonatas for Recorder and Continuo Op. 1
• Sonata no. 1 in d minor performed by Maria Giovanna Fiorentino


 

• This links you to the complete facsimilie of the 6 recorder sonatas
• 6 Sonatas for Flute and Continuo Op. 2
• 10 Concerto Grosso Op. 3
• n the book: “The Scoring of Baroque Concertos” by C. R. F Maunder we learn that “…1743  saw the publication of the 10 Concerti Grossi by Francesco Barsanti who in 1725 had been one of the four professional musicians chosen by his fellow Lucchese Geminiani to assist in the musical performances of the “Philo-Musicae et Architecture Societas” , but later settled in Edinburgh. Despite their title, these works are in effect, early symphonies, complete with wind and drums. “.
• 6 Antiphons Op. 5
• “Collection of Old Scot Tunes“
• If you are interested in purchasing any of the books quoted in this article, or buy music by Barsanti, you are welcome to press here.